עתירה כנגד החלטת יו"ר הכנסת בקובעו כי החוק הראשון (שחרור מוקדם של אסירים) התקבל כדין, והאם החוק השני (שחרור על תנאי ממאסר) ייתר את החוק הראשון

הנשיא א' ברק:

1. במליאת הכנסת התקיימה )ביום 13.2.2001( הצבעה בקריאה השלישית על החוק לשחרור
מוקדם של אסירים )תיקוני חקיקה(, התשס"א2001- )להלן - החוק הראשון(. חוק זה קבע,
בין השאר, כי אסיר שנשא מחצית מעונש המאסר - ולא שני שלישים כפי שהיה על פי הוראת
סעיף 49 לחוק העונשין, התשל"ז1977- - רשאים שר המשטרה או ועדת השחרורים )בהתאם
לאורך עונשו( לשחררו מהמאסר, לפני שסיים לרצותו. בעת ההצבעה באולם המליאה התעוררה
מחלוקת האם החוק הראשון עבר בקריאה השלישית. במחלוקת זו הכריע יושב-ראש הכנסת כי
החוק הראשון התקבל כדין. כנגד החלטה זו של יושב-ראש הכנסת הוגשה העתירה שלפנינו.
נטען בה כי יושב-ראש הכנסת טעה, שכן מספר המצביעים בעד החוק ומספר המצביעים נגדו
היה שקול. בדברי תשובתו עמד יושב-ראש הכנסת על שיקוליו לביסוס עמדתו כי החלטתו
שהחוק התקבל היתה כדין. כן צויין בתשובה כי העתירה אינה עוסקת בנושא שראוי לו לבית
המשפט לדון בו.

2. בעוד ההליך שבפנינו תלוי ועומד - ובקשות שונות של הצדדים מוגשות במהלכו ומשיבים
נוספים צורפו בגדרו - נפל דבר. הכנסת קיבלה את חוק שחרור על-תנאי ממאסר,
התשס"א2001- )להלן - החוק השני(. חוק זה קובע הסדר מקיף באשר לשחרור על-תנאי של
אסיר ממאסרו. הוא קובע )בסעיף 40( כי "חוק לשחרור מוקדם של אסירים )תיקוני חקיקה(,
התשס"א2001- - בטל". החוק השני ממשיך וקובע "הוראת מעבר" )סעיף 48(. ההוראה
הרלבנטית לענייננו קובעת )סעיף 48)ב( ו-)ג((: